הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' חמאד ואח' - פסקדין

החלטה

1.המשיב 1 (להלן: התובע) הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים, כנגד המשיב 2 (להלן: הנהג) וכנגד המבטחת היא המבקשת דנן (להלן: המבטחת).

בפסק הדין קבע בית משפט השלום כי אין חולק ביחס לחבות, וכך גם קבע את שיעור נזקיו של התובע.

המבטחת הגישה ערעור על פסק הדין בכל הקשור לגובה הנזק, וכך גם הגיש התובע ערעור שכנגד.

בקדם הערעור, ביקשה המבטחת להוסיף את הנהג כמערער נוסף, בטענה כי בטעות לא הוסף כמערער.

לאחר שהתובע התנגד לכך, נאלצה המבטחת להגיש את הבקשה דנן.

2.בתמצית, נטען כי בהשמטה מקרית תוך הקלדת הערעור, הושמט שמו של הנהג כמערער נוסף, ולאחר שהיה צד בהליך בבית משפט קמא, תוך צירוף תצהיר אודות הטעות וההשמטה המקרית. משכך, עתרה המבטחת לתיקון כותרת הערעור.

מנגד, טען התובע, בין השאר, כי היה על הנהג להגיש את הבקשה, וכי למעשה פסק הדין כנגדו הפך לחלוט, וכי היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעמו.

המבטחת, בתגובתה, טענה כי היא מייצגת את הנהג אשר היה צד להליך בפני בית משפט קמא ועל כן חייב הוא להיות צד לערעור, כך הפנתה לערעור שכנגד, ולבסוף, כי אין בפסק הדין מושא הערעור, את אותו חלק אופרטיבי המורה על מי לשלם את הכספים, אלא רק קביעה בעניין החבות – שלא הייתה מחלוקת ביחס אליה, כך גובה הנזק בלבד. לחלופין, התבקש בית המשפט לראות בבקשה כבקשה להארכת מועד.

3.אכן, יש ממש בטענת התובע, כי לא מדובר באופן מעשי בתיקון כותרת הודעת הערעור, אלא בפועל כעין בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעם הנהג, בנוסף למבטחת. כך גם יש טעם בנטען כי היה על הנהג להגיש את הבקשה.

אולם, חרף טענות אלו, סבורני כי לא היה מקום מלכתחילה להתנגדות התובע למבוקש.

4.ברי, כי באופן מעשי חובת התשלום הינה על המבטחת הגם שאכן העילה הינה כנגד הנהג יחד עם המבטחת, שעל כן מצורף הנהג. ראו בדומה דבריו של כב' השופט קדמי בציינו כי "הכלל הוא, שעם כניסתה לתוקף של פוליסת ביטוח לטובת ניזוק צד שלישי, שוב אין זכויותיו של הניזוק כלפי המבטח כפופות למערכת היחסים שבין האחרון לבין המבוטח, וישלראותן כזכויות עצמאיות הנעוצות בחוזה הביטוח לבדו. כאילו הוקנו מלכתחילה במישרין לניזוק שלא ב'אמצעות' המבטח" [רע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מצליח, פ"ד מט(3) 265].

כך גם ברור שעצם הגשת הערעור על ידי המבטחת, יש בו להצביע כי הנתבעים בתביעה לא השלימו עם פסק הדין, וקשה להלום, כאילו התובע סבר, בכנות ובתום לב, כי הנהג – להבדיל מהמבטחת – "השלים" עם פסק הדין [לעניין זה, לרבות כשיקול להארכת מועד ראו ח' בן נון וט' חבקין הערעור האזרחי, 165-164 (מהדורה שלישית, 2012); בש"א 1264/00 אררט נ' וענונו (4.4.10)]

5.יתר על כן, אם מחפש התובע להיאחז בעניינים פורמאליים, אזי אכן יש לבחון אם קיים בפסק הדין חיוב אופרטיבי על הנהג לשלם תשלום כלשהו.

מעבר לאמור, דומה כי התובע עצמו, הבין ב"זמן אמיתי" כי הערעור אינו מטעם המבטחת בלבד. כוונתי להודעת הערעור שכנגד, שהגיש התובע. במסגרת הודעה זאת, צוינה המבטחת כמשיבה שכנגד 1 ואילו הנהג צוין כמשיב שכנגד 2. דהיינו התובע הגיש את הערעור שכנגד, הן כנגד המבטחת והן כנגד הנהג. ודוק, וודאי שהתובע היה מודע לכך כי לא ניתן להגיש ערעור שכנגד אלא כנגד מי שהגיש ערעור עיקרי [ראו קביעותיו של הנשיא בדימוס השופט שמגר בבש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן, פ"ד מה(5) 695, 700].

אכן בסעיף 3 להודעת הערעור שכנגד הזכיר התובע כי ככל שהדברים אמורים בנהג פסק הדין בעניינו חלוט, אך חלף האמור, בסעיף 5 ציין מפורשות "אשר על כן בית המשפט הנכבד מתבקש לדחות את טענות המערערים, לקבל את טענות המערער שכנגד ולחייב את המערערים בתשלום מלוא הנזקים...." (ההדגשות לא במקור). מי הם אותם מערערים אם לא המבטחת והנהג?!

6.אכן מוטב היה כי ב"כ המבטחת והנהג ייבחנו טרם הגשת ערעור את הצדדים לו, כך גם מהראוי היה כי יגישו את הבקשה המתאימה יותר בנסיבות. אולם, מול כל אלה, עדיין גם התנגדות אמורה למלא אחר חובת תום הלב, ודומני, כי בנסיבות דנן ונוכח האמור בתצהיר שלא נסתר, כך גם כל המפורט לעיל, לא היה מקום להתנגדות.

7.למעלה מהנדרש אציין, כי יכול שגם אם הבקשה לא הייתה מתקבלת, הרי אם היה מוצא לנכון בית המשפט לקבל את ערעור המבטחת – וכמובן שאין אני מביע כל דעה בנושא זה – היה מקום לבחון אם בית המשפט היה מוסמך לתקן גם חיובו של הנהג אף שלא הגיש ערעור (ראו בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) וכפי שנפסק כבר, כי הסמכות המנויה בסיפא של תקנה זו "מעניקה לבית המשפט שלערעור את הכוח להחיל את תוצאות הערעור על כל מי שהיו בעלי הדין בערכאה הדיונית", וזאת על אף שלא הגיש ערעור [ראו רע"א 7116/11 בורשטיין נ' שריקי (24.6.12)].

8.לאור כל האמור, דין הבקשה להתקבל ואני מתיר הגשת כתב הערעור המתוקן אשר יוגש בפועל תוך 10 ימים.

לעניין ההוצאות אכן מהראוי היה לחייב את התובע בהוצאות הבקשה, אולם נוכח הפגמים שנפלו גם בבקשה עצמה, חלקם כנטען על ידי התובע, כל צד יישא בהוצאותיו.